top of page

Best Interest

Netaly Aylon, Yair Barak, David Duvshani, Tamar Hirschfeld, Karam Natour, Aya Zaiger,  Nadia Adina Rose


Curator: Dveer ShakedArtistic manager: Vered Hadad


February 2020

The philosopher Emanuel Kant writes in his 1790 book "Critique of Judgment" his definition of art (or any aesthetic object in fact, including things that can be done by man). Through a number of statements, all of which he claims are necessary for any aesthetic object, he establishes a definition that should be valid and absolutely independent, in any case, and at any time when an aesthetic object is experienced. One of them, is "it is the aesthetic object that evokes the production of pleasure without an object of interest" (2). That is, we must not have any benefit from the aesthetic object; It is made for no purpose other than its beauty. We must be indifferent to the usefulness of the object on such a level that we have no interest in it existing.

Another statement included in Kant's definition of the aesthetic object is "beautiful is what has a form of purposefulness, insofar as it is perceived in it without an image of purpose."That is, when we look at an aesthetic object, it seems that everything is in place (Comme Il Faut), everything is in its place out of necessity, things could not be arranged differently. And yet, the object has no clear purpose. All the leaves of the tree are in their place perfectly, in a display that simulates purpose, but they do not really have practical significance for the observer (here too a certain degree of subjectivity can be claimed), or at least − the observer does not know why the object can be used. Other than

אמנות לא שימושית

נטלי אילון, יאיר ברק, דוד דובשני, תמר הירשפלד, כרם נאטור, איה צייגר, נדיה עדינה רוז 

אוצרות: דביר שקד
ניהול אמנותי: ורד חדד

פברואר 2020

הפילוסוף עמנואל קאנט כותב בספרו משנת 1790 "ביקורת כוח השיפוט" את הגדרתו לאמנות (או לכל אובייקט אסתטי למעשה, ובכלל זה גם דברים שאינם מעשה ידי אדם). באמצעות מספר היגדים, אשר כולם הכרחיים לטענתו לכל אובייקט אסתטי, הוא קובע הגדרה שאמורה להיות תקפה באופן אבסולוטי, בכל מקרה ובכל זמן בו נחווה אובייקט אסתטי. אחד מהם, הוא "האובייקט האסתטי הוא שמעורר הפקת נחת ללא חפץ עניין"(2). כלומר, אסור שתהיה לנו תועלת כלשהי מהאובייקט האסתטי; הוא לא משמש לשום תכלית מלבד יופיו. אנחנו חייבים להיות אדישים לשימושיות של החפץ ברמה כזו שאין לנו שום עניין שהוא יתקיים. 

היגד נוסף שנכלל בהגדרתו של קאנט את האובייקט האסתטי הוא "יפה הוא מה שיש לו צורה של תכליתיות, עד כמה שהיא נתפשת בו ללא דימוי של תכלית". כלומר, כשאנו מתבוננים באובייקט אסתטי, נדמה שהכל במקום (Comme Il Faut), כל דבר נמצא במקומו מתוך הכרח, הדברים לא יכלו להיות מסודרים אחרת. ועדיין, אין לחפץ תכלית ברורה. כל עליו של העץ נמצאים במקומם באופן מושלם, בתצוגה המדמה תכליתיות, אך אין להם באמת משמעות פרקטית עבור המתבונן (גם כאן ניתן לטעון למידה מסויימת של סובייקטיביות), או לפחות − המתבונן אינו יודע למה החפץ יכול לשמש אותו. לבד זאת שכל העלים נמצאים במקומם, אין אנו יכולים להסביר מדוע כך אנו תופשים זאת - מדוע העלים לא יכלו להיות מסודרים באופן אחר? למה ההיגיון הפנימי של החפץ האסתטי נתפס כהכרחי בעינינו? 


מראה הצבה

the fact that all the leaves are in place, we can not explain why we perceive it that way −  why could the leaves not be arranged differently? Why is the internal logic of the aesthetic object perceived as necessary in our eyes?
Even in works where there is chaos, or disproportion, and asymmetry, one can often feel that everything is in place, even if the various elements collide, resist themselves and the boundaries of the substrate and format.
The works in the exhibition refer to usability and purposeful appearance as a starting point for the work of art; Some of the works originate from useful objects that have been transformed or reproduced, to the point that they are no longer usable. For example, Tamar Hirschfeld's staple guns, which were coated with concrete and taken out of use, or the enlarged socket of Nadia Adina Rose, which, although it looks like a usable socket, has no practical significance.

גם בעבודות בהן שורר כאוס, או דיספורפורציה ואי־סימטריה, פעמים רבות ניתן להרגיש שהכל נמצא במקומו, גם אם האלמנטים השונים מתנגשים, מתנגדים לעצמם ולגבולות המצע והפורמט. 
היצירות בתערוכה מתייחסות לשימושיות ולחזות התכליתית כנקודת מוצא ליצירה האמנותית; חלק מהיצירות מקורם בחפצים שימושיים שעברו טרנספורמציה או שעתוק, עד כי אינם שמישים עוד. כך אקדחי הסיכות של תמר הירשפלד, שצופו בבטון והוצאו מכלל שימוש, או השקע המוגדל של נדיה עדינה רוז, שאמנם נראה כמו שקע שמיש אך אין לו שום משמעות פרקטית. 
דף המחברת של יאיר ברק, המוגדל לפי כמה עשרות מגודלו המקורי, מקורו בחפץ יומיומי, שלרוב אנו מתייחסים אך ורק למשמעותו הפרקטית ולא לחזותו החיצונית. הספרים של ברק הם בעצם צילומים של כריכות ספרים המודפסים בגודל של ספר וממוסגרים במסגרת בעלת עומק הנותנת תחושה של ספר, אך זוהי חזית ריקה ומשוכפלת, המתעלמת ממה שאנו מייחסים לו את החשיבות בספרים −  התוכן. 

עותק של תמר הירשפלד, אקדחי סיכות בטיח, 2

תמר הירשפלד, אקדחי סיכות בטיח, 2019, אקדחי סיכות, טיח, פיגמנט. צילום: גיא און 

Yair Barak's notebook page, enlarged by a few dozen of its original size, originates from an everyday object, which we usually refer only to its practical meaning and not to its external appearance. Barak's books are essentially photographs of book covers printed in the size of a book and framed in a depth that gives the feeling of a book, but it is an empty and duplicate front, which ignores what we attach importance to in books − the content.

Kerem Natur's drawings simulate scientific drawings, such as those found in textbooks or scientific articles, but are essentially devoid of any scientific significance, despite the use it makes of the stylistic language and spine of these drawings. In a video created by Kerem together with Aya Zeiger, he is seen performing a pseudo-spiritual ritual, a kind of ritual that is not of any religion and has no meaning or text behind it. He performs the ceremony with abysmal seriousness, leaving behind smoky purple shadows on the screen, but the ceremony is useless.
Natalie Ayalon's brush finger is a kind of suggestion for connecting two tools − a human finger and a brush. The finger, one of the most important "tools" in the human body, is detached from the original connection as a paying part and connects here with another tool − the brush. Both are important and useful tools for artists, whose connection and hanging on the wall creates a new tool that is not usable in advance.
David Dovshani's comic tells his version of the Pygmalion story, in which the reverse process takes place − the work of art, pure and aesthetic becomes something useful − a woman who is an object, lacking any personality or characteristics of her own besides being the object of passion and love of the sculptor. The transformation that takes place is an interesting work-woman-object and raises questions about the process we are used to, which often works in the opposite direction of turning a useful object into a work of art. Here the work becomes something useful, a "woman" who is actually a tool, or a useful object.

הרישומים של כרם נאטור מדמים שירטוטים מדעיים, דוגמת אלה שניתן למצוא בספרי לימוד או במאמרים מדעיים, אך בעצם הם חסרי כל משמעות מדעית, למרות השימוש שהוא עושה בשפה ובשדרה הסגנונית של שרטוטים אלו. בוידאו שיצר כרם ביחד עם איה צייגר הוא נראה כאשר הוא מבצע טקס פסאודו־רוחני, מעין ריטואל שאינו של אף דת ואין שום משמעות או טקסט מאחוריו. הוא מבצע את הטקס ברצינות תהומית, משאיר אחריו על המסך צללים סגולים מעושנים, אבל הטקס חסר תוחלת.
אצבע המברשת של נטלי אילון היא מעין הצעה לחיבור בין שני כלים − אצבע אנושית ומברשת. האצבע, אחד ה"כלים" החשובים בגוף האדם, מנותקת מהקשרה המקורי כחלק משלם ומתחברת כאן עם כלי אחר − המברשת. שניהם כלים חשובים ושימושיים עבור אמנים/ות, שהחיבור בין שניהם ותלייתם על הקיר יוצרת כלי חדש, שמראש אינו בר שימוש.
הקומיקס של דוד דובשני מספר את גרסתו לסיפור פיגמליון, בו מתבצע התהליך ההפוך − יצירת האמנות, הטהורה והאסתטית הופכת למשהו שימושי − אישה שהיא חפץ, חסרת כל אישיות או מאפיינים משל עצמה מלבד היותה מושא התשוקה והאהבה של הפסל. הטרנספורמציה המתרחשת יצירה-אישה-חפץ מעניינת ומעלה שאלות בדבר התהליך לו אנו רגילים, שפועל לרוב בכיוון ההפוך של הפיכת חפץ שימושי ליצירת אמנות. כאן היצירה הופכת למשהו שימושי, ל"אישה" שהיא בעצם כלי, או חפץ שימושי.

עותק של נטלי אילון, אצבע מברשת, 2019, קר

נטלי אילון, אצבע מברשת, 2019, קרמיקה, פליז ושיער סוס, 8x2x2 ס"מ

כרם נאטור, Time Travel, 2015, רישום דיגי

כרם נאטור, Time Travel, 2015, רישום דיגיטלי, 50x50 xסמ, באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד


מראה הצבה

bottom of page