INTEREST / תערוכה קבוצתית

אוצרות: דביר שקד

ניהול אמנותי: ורד חדאד

מרץ 2020

 

נטלי אילון, יאיר ברק, דוד דובשני, תמר הירשפלד, כרם נאטור, איה צייגר, נדיה עדינה רוז 

ניתן להיכנס בקישור לתערוכה בלייף:

 

 

הפילוסוף עמנואל קאנט כותב בספרו משנת 1790 "ביקורת כוח השיפוט" את הגדרתו לאמנות (או לכל אובייקט אסתטי למעשה, ובכלל זה גם דברים שאינם מעשה ידי אדם). באמצעות מספר היגדים, אשר כולם הכרחיים לטענתו לכל אובייקט אסתטי, הוא קובע הגדרה שאמורה להיות תקפה באופן אבסולוטי, בכל מקרה ובכל זמן בו נחווה אובייקט אסתטי. אחד מהם, הוא "האובייקט האסתטי הוא שמעורר הפקת נחת ללא חפץ עניין". כלומר, אסור שתהיה לנו תועלת כלשהי מהאובייקט האסתטי; הוא לא משמש לשום תכלית מלבד יופיו. אנחנו חייבים להיות אדישים לשימושיות של החפץ ברמה כזו שאין לנו שום עניין שהוא יתקיים. 

 

היגד נוסף שנכלל בהגדרתו של קאנט את האובייקט האסתטי הוא "יפה הוא מה שיש לו צורה של תכליתיות, עד כמה שהיא נתפשת בו ללא דימוי של תכלית". כלומר, כשאנו מתבוננים באובייקט אסתטי, נדמה שהכל במקום (Comme Il Faut), כל דבר נמצא במקומו מתוך הכרח, הדברים לא יכלו להיות מסודרים אחרת. ועדיין, אין לחפץ תכלית ברורה. כל עליו של העץ נמצאים במקומם באופן מושלם, בתצוגה המדמה תכליתיות, אך אין להם באמת משמעות פרקטית עבור המתבונן (גם כאן ניתן לטעון למידה מסויימת של סובייקטיביות), או לפחות - המתבונן אינו יודע למה החפץ יכול לשמש אותו. לבד זאת שכל העלים נמצאים במקומם, אין אנו יכולים להסביר מדוע כך אנו תופשים זאת - מדוע העלים לא יכלו להיות מסודרים באופן אחר? למה ההיגיון הפנימי של החפץ האסתטי נתפס כהכרחי בעינינו? 

גם בעבודות בהן שורר כאוס, או דיספורפורציה ואי-סימטריה, פעמים רבות ניתן להרגיש שהכל נמצא במקומו, גם אם האלמנטים השונים מתנגשים, מתנגדים לעצמם ולגבולות המצע והפורמט. 

 

היצירות בתערוכה מתייחסות לשימושיות ולחזות התכליתית כנקודת מוצא ליצירה האמנותית; חלק מהיצירות מקורם בחפצים שימושיים שעברו טרנספורמציה או שעתוק, עד כי אינם שמישים עוד. כך אקדחי הסיכות של תמר הירשפלד, שצופו בבטון והוצאו מכלל שימוש, או השקע המוגדל של נדיה עדינה רוז, שאמנם נראה כמו שקע שמיש אך אין לו שום משמעות פרקטית. 

 

דף המחברת של יאיר ברק, המוגדל לפי כמה עשרות מגודלו המקורי, מקורו בחפץ יומיומי, שלרוב אנו מתייחסים אך ורק למשמעותו הפרקטית ולא לחזותו החיצונית. הספרים של ברק הם בעצם צילומים של כריכות ספרים המודפסים בגודל של ספר וממוסגרים במסגרת בעלת עומק הנותנת תחושה של ספר, אך זוהי חזית ריקה ומשוכפלת, המתעלמת ממה שאנו מייחסים לו את החשיבות בספרים - התוכן. 

 

הרישומים של כרם נאטור מדמים שירטוטים מדעיים, דוגמת אלה שניתן למצוא בספרי לימוד או במאמרים מדעיים, אך בעצם הם חסרי כל משמעות מדעית, למרות השימוש שהוא עושה בשפה ובשדרה הסגנונית של שרטוטים אלו. בוידאו שיצר כרם ביחד עם איה צייגר הוא נראה כאשר הוא מבצע טקס פסאודו-רוחני, מעין ריטואל שאינו של אף דת ואין שום משמעות או טקסט מאחוריו. הוא מבצע את הטקס ברצינות תהומית, משאיר אחריו על המסך צללים סגולים מעושנים, אבל הטקס חסר תוחלת.

 

אצבע המברשת של נטלי אילון היא מעין הצעה לחיבור בין שני כלים - אצבע אנושית ומברשת. האצבע, אחד ה"כלים" החשובים בגוף האדם, מנותקת מהקשרה המקורי כחלק משלם ומתחברת כאן עם כלי אחר - המברשת. שניהם כלים חשובים ושימושיים עבור אמנים/ות, שהחיבור בין שניהם ותלייתם על הקיר יוצרת כלי חדש, שמראש אינו בר שימוש.

 

הקומיקס של דוד דובשני מספר את גרסתו לסיפור פיגמליון, בו מתבצע התהליך ההפוך - יצירת האמנות, הטהורה והאסתטית הופכת למשהו שימושי - אישה שהיא חפץ, חסרת כל אישיות או מאפיינים משל עצמה מלבד היותה מושא התשוקה והאהבה של הפסל. הטרנספורמציה המתרחשת יצירה-אישה-חפץ מעניינת ומעלה שאלות בדבר התהליך לו אנו רגילים, שפועל לרוב בכיוון ההפוך של הפיכת חפץ שימושי ליצירת אמנות. כאן היצירה הופכת למשהו שימושי, ל"אישה" שהיא בעצם כלי, או חפץ שימושי.